היעד הבא של 8200: להביס את חדקונית הדקל שיחה של בוגרי היחידה על כוס קפה התגלגלה לפיתוח שעשוי להטות את הכף במאבק העולמי בחיפושית שמכלה את הדקלים: חיישן מיוחד יזהה את תדריה ויתריע על פלישתה לעץ בזמן אמת
"זה לא רק דאעש שתוניסיה צריכה להילחם בו, זו גם חדקונית הדקל", זעקה בתחילת החודש כותרת באתר חדשות בינלאומי. לפני שלוש שנים התגלתה לראשונה בצפון תוניסיה חדקונית הדקל האדומה, ומאז התפשטה החיפושית במהירות ברחבי העולם, כשהיא מכלה עוד ועוד עצי דקל. בתוניסיה עדיין אובדי עצות, וזוהי רק מדינה אחת ברשימת הקורבנות ההולכת ומתארכת של החיפושית.
להתפשטותה המהירה ולממדי ההרס להם גורמת החיפושית יש משמעויות קטסטרופליות מבחינת החקלאות, הסביבה והכלכלה. תמונות המטעים ומרכזי הערים, גם בישראל, של שדרות דקלים שלמות הנגדעות או קורסות, הן עדות לכך. במדינות כמו ישראל, שבה דקלים הם חלק בלתי נפרד מהמורשת ומהתזונה המקומית והענף החקלאי השני בחשיבותו (אחרי שמן הזית) — התפשטות החיפושית הזו היא מכה אנושה.
בהיעדר פתרונות יעילים וזמינים, המאבק בחיפושית מתבסס על בחירה בין גדיעה מסיבית של דקלים לריסוס נרחב בחומרי הדברה כימיים. אף אחד מהפתרונות האלה הוא לא חבל הצלה של ממש. ואכן, המאבק בחדקונית הדקל נראה חסר סיכוי, עד שבחודשים האחרונים חלה התפתחות מעניינת ומפתיעה במיוחד בתחום, שעשויה להטות את הכף.
גם מוח קודח ויצירתי במיוחד היה מתקשה לטוות סיפור שבו נקשרים אנשי סייבר מיחידת המודיעין 8200 לחדקונית הדקל. אבל זהו בדיוק הסיפור של AGRINT — חברת סטארט־אפ קטנה ודיסקרטית הכוללת שבעה מומחי סייבר יוצאי 8200.
עיריית ת"א דורשת מתושבים לממן כריתת דקלים חולים לפני שיקרסו 23.12.2015
פיתוח מיוחד עליו עובדת החברה כולל חיישן זעיר, המתברג לעץ הדקל ומזהה את החיפושית כשהיא חודרת לעץ על ידי התדרים שלה. החיישן מתריע בזמן אמת על חדירת הפולשת דרך יישומון מיוחד לטלפון החכם, וההתרעה המהירה מאפשרת לחקלאים ולגננים לרסס בחומרי ההדברה היקרים רק את העץ הנגוע.
החיישן מסוגל להבדיל בין החיפושית לפולשים אחרים: החל מחדירה של חרקים אחרים שאינם מזיקים, דרך ציפורים שנחות על העץ או מקננות בו וכלה ברוחות וברעשי רקע אחרים. בחברה נמצאים כעת בשלבי פיתוח של אב־טיפוס מתקדם של החיישן, ומבחינה טכנית יוכלו להפוך אותו למסחרי כבר בחודשים הקרובים.
מפקד יחידה 8200 לשעבר, תא"ל (מיל') יאיר כהן, המשמש כיום מנכ"ל חברת פרי־טק (PeriTech) – זרוע ההשקעות בטכנולוגיה של קבוצת אלדד פרי — מלווה את הפיתוח מראשיתו. בראיון ל"הארץ", הוא מספר ש"הרעיון הראשוני התבשל בשיחת חברים יוצאי 8200 על כוס קפה, שאיכשהו התגלגלה לשאלה אם ניתן למצוא לבעיה הזו פתרון טכנולוגי". לדבריו, האיתור המוקדם של המזיק הוא קריטי, שכן "כעבור שישה עד שמונה שבועות לאחר החדירה נגרם נזק בלתי הפיך והעץ נדון לכליון".
הרעיון שנזרק לאוויר באותה שיחה הפך בשנה האחרונה לאתגר טכנולוגי שמזכיר מבצע מודיעיני צבאי. שמה של החברה — שילוב בין המלים הלועזיות אגרונומיה ואינטליג'נס (מודיעין) — יכול אולי לרמז על כך. קבוצת המפתחים, שפעילה במקביל בתחומי הסייבר, ביקשה שלא להיחשף בכתבה ושלחה את כהן לחזית התקשורתית.
"זו חבורה של מיטב האנשים בתחום הסייבר ובתחום הסנסורים ב–8200, ומזה שנה הם בוחנים אם אפשר לקלוט את אותות חדירת החדקונית לעץ, כמו שקולטים איומים אלקטרומגנטיים אחרים", מספר כהן. הוא מסביר שמדובר באתגר מורכב, ושכחלק מפיתוח החיישן השתמשו בשיטות טכנולוגיות מתקדמות כמו אנליזה של תדרים, ברמה הדומה לזו שנעשית במערכת הביטחונית. "אנחנו מדברים על חדירה של חרק לעץ במצב של אפס רעש. המערכת צריכה לבודד אות ייחודי לחיפושית הזו ביחס לסביבה ולתנאי האקלים".
ב–AGRINT ניסו לפצח בשנה האחרונה את קוד הכניסה של החדקונית אל העץ. "האתגר הגדול ביותר היה הפרדת סוגי הרעשים בין המצבים השונים של הימצאות החדקונית בעץ, שהם קריטיים למעקב שלנו אחריה", אומר כהן. "מדובר בשלושה מצבים: הראשון — כניסת הזחל אל העץ, השני — הטלת הביצים בתוך העץ, והשלישי — כשהזחל אוכל את החלק הפנימי של העץ". כדי לאבחן במדויק את המצבים הללו, נדרשו המפתחים לבנות פרופיל תדרים — "טביעת אצבע" אלקטרומגנטית. "זו טביעת אצבע ייחודית שמורכבת מהתדר שיוצר החרק ומעוצמת התדר שלו בכל אחד מהמצבים", מסביר כהן.
המפתחים נעזרו באנשי מכון וולקני, ובחוות עדן במועצה האזורית עמק המעיינות הדביקו דקלים בחדקונית וצברו מאות שעות תיעוד של התדרים. לדברי כהן, "הם יצרו ספריית טביעות אצבע אלקטרומגנטיות של חדקוניות, באופן דומה לזה שיוצרים עבור יעדי סייבר. הספרייה הזאת, שנבנתה גם בהתייחס לשינויי אקלים, הולידה בסופו של דבר תדרים בטווחים של כמה מאות הרצים, ועם רחש סף נמוך מאוד". כיום, הוא ממשיך, הפיתוח כה מתקדם עד שהחיישן מסוגל לגלות את החרק במדויק ולנקות את כל רעשי הרקע שמסביב.
חדקונית הדקל האדומה הגיעה מדרום־מזרח אסיה ומאז שנות ה–80 — באדיבותם של בני האדם ונתיבי הסחר בין המדינות — היא לא מפסיקה להתפשט ברחבי העולם. כיום היא כבר נחשבת לדיירת קבע במדינות רבות במזרח התיכון, במדינות המפרץ, באסיה, בהודו ובאירופה — במיוחד בספרד ובאיטליה. באפריקה, שגם אליה פלשה החדקונית, התמודדו עם חדירת החרק בעקירת הדקלים מאזורים שלמים.
אורכה של החיפושית הוא 2–5 סנטימטרים והיא מסוגלת לגמוא במעופה עשרות קילומטרים. "מה שמושך את החדקונית לעצי הדקל הוא חומר טבעי שמופרש מהעץ בשם 'אתיל אצטט'", מסביר חיים אורן, מומחה בתחום המועסק בשירות ההדרכה המקצועית של משרד החקלאות. "החומר מופרש באופן קבוע דרך פיוניות העלים, אבל בעיקר אם יש 'פצע' בעץ, כשכורתים את כפותיו למשל. לכן, בחג הסוכות החדקוניות נמשכות באופן אגרסיבי במיוחד לעצים הללו".
תהליך השתלטות החיפושית על עץ הדקל וההתנחלות שלה בו מורכב מכמה שלבים וקשה לאיתור. "הזכרים הם הסיירים והם אלה שמסמנים את העצים הפוטנציאליים להטלה", מסביר אורן. "הם מתעופפים בתנועת זיגזג, וברגע שמאתרים עץ מתאים הם טסים אליו במהירות עצומה, כמו טיל טומהוק". אחריהם מגיעות הנקבות המטילות מאות ביצים מחוץ לעץ, בבסיס הגזע או בצמחיו הצעירים. "ברגע שהזחלים בוקעים הם קורעים באמצעות הלסתות החזקות שלהם חור בסיבי העץ וחודרים לעומקו — שם הם מכרסמים וניזונים מחלקו הפנימי. בשלב מסוים הם הופכים לגלמים ובהמשך לחדקוניות. כל התהליך הזה נמשך על פני שלושה עד ארבעה חודשים". לדבריו, הדבר היחיד שגורם לחדקונית לצאת מהעץ המארח היא קריסתו, דבר שקורה לאחר שתכולתו כורסמה או בשל צפיפות יתר של החרקים בו, ולאחר מכן היא עוברת לעצים הסמוכים.
בישראל הופיעה החיפושית לראשונה בסוף שנות ה–90. "העצים הנגועים הראשונים בישראל התגלו בצפון ים המלח", אומר אורן. "במשרד החקלאות נקטו אז ב'שיטת הכסאח' — טיפלו בבעיה בעזרת ריסוסים ומלכודות פרומון לא רעילות בכמות גדולה". זה אכן פתר את הבעיה, אבל רק למשך עשור.
לפי סקירה שפורסמה בשנה שעברה על ידי ד"ר ויקטוריה סורוקר וד"ר אמוץ חצרוני — שניהם מהמינהל למחקר חקלאי (מכון וולקני) — בעיית חדקונית הדקל האדומה החלה כמטרד מקומי בצפון ים המלח ובקעת הירדן. אולם מאז 2009, כשחדרה לנהריה מלבנון, היא התפתחה לכדי בעיה ארצית.
"חדקונית הדקל ממשיכה להתפשט ללא מעצורים. קשה למצוא כיום יישובים בהם היא אינה מצויה... המצב אליו הגענו חמור, ואם לא נתעורר הוא יהיה קשה שבעתיים. ההתנהלות הנוכחית מול המזיק לא מצליחה לעצור את נחשולי החדקונית המאיימים לבלוע את דקלי הנוי ואת ענף הדקלים בישראל", נכתב בסקירה. בחלק מהיישובים הוחלט להחליף את דקלי הנוי בעצים אחרים, אולם הוויתור הזה בעייתי כשמדובר בחקלאות, כיוון שענף התמרים הוא מהרווחיים ביותר בחקלאות בישראל.
בישראל ישנם 54 אלף דונם של עצי תמר, בהם יותר מחצי מיליון עצים, רובם של תמר מצוי. המספר הזה אינו כולל את דקלי הנוי שנמצאים ביישובים ובחצרות פרטיות. "בחלק מסוגי הדקלים, כמו דקל הטבעות או הדקל הקנרי, אפשר לאתר סימנים מוקדמים של פלישת החדקונית, אבל בתמר מצוי למשל אין סימנים מוקדמים והפגיעה מתגלה רק כשהעץ קורס", מספר אורן.
בשביל החקלאים זו מכה של ממש: "כל עץ כזה שווה 4,000–5,000 שקל והוא מפעל קטן לייצור תמרים. כך למשל, עץ תמר מג'הול שהגיע ממרוקו מייצר 110 קילו פרי בשנה; עץ דקל ברהי, זן שהגיע מעיראק, מייצר 250 קילו פרי; ודקל תמר מסוג נור מייצר 180 קילו בשנה. כל קריסה של עץ כזה היא משמעותית, ולכן החקלאים נאלצים להוציא כיום הרבה כסף על הדברה ומלכודות".
עד כה השקיעו משרד החקלאות והחקלאים עצמם יותר ממיליון שקל בניסיונות להתמודד עם איום החדקונית דרך מחקר ופעילות מנע. אחד הפתרונות שנבחנו היה שימוש בכלבי הרחה, רעיון שעלה באיטליה, אולם במהרה התברר שהכלבים אמנם מסוגלים לאתר את החרקים, אך מתעייפים מפעילות ההרחה המאומצת בתוך זמן קצר. לדברי כהן, כוונת המפתחים היא לייצר חיישן שכל אחד יוכל להתקין בעצי הדקל באופן עצמאי. אם הפיתוח יימשך לפי התכנון, ייתכן שזוהי בשורה גדולה לחקלאים.
http://www.haaretz.co.il/news/science/. ... -1.2923739