המהפכה החקלאית נחשבת למפנה החשוב ביותר בהיסטוריה האנושית.
זוג חוקרים משוכנע שבניגוד לדעה הרווחת, ביות הצמחים לא היה מקרי: "זה מהלך, זו לא תאונת דרכים"כל ארכיאולוג והיסטוריון יודע לספר שכל המהפכות שידעה האנושות, כולל מהפכת הדפוס, המהפכה התעשייתית והמהפכה הדיגיטלית, כולן מתגמדות אל מול המהפכה החקלאית. זו שהניעה את האנושות מקבוצות קטנות של ציידים־לקטים הנודדים במרחב למייסדי כפרי הקבע, הערים, המדינות והאימפריות. המהפכה הזו היא שיצרה את האליטות, את הטכנולוגיות והכלים, ההתמקצעות והפוליטיקה ובעצם היא שעיצבה את החיים על פני כדור הארץ.
מוקד המהפכה החקלאית הוא ביות הצמחים ובעלי החיים ומעבר מכלכלה של ציד בעלי חיים וליקוט צמחי בר לכלכלה חקלאית. ספר חדש שחיבר זוג חוקרים ישראלים — הארכיאולוג אבי גופר מאוניברסיטת תל אביב והאגרונום שחל עבו, מהאוניברסיטה העברית — מבקש לערער על כל אחת ואחת מהמוסכמות המדעיות הנוגעות להליך הביות של צמחי הבר. בניגוד לתפיסה המקובלת, טוענים השניים, הביות היה הליך מהיר מאוד, שנעשה במקום אחד ובבת אחת בכמה מיני צמחים — ומי שאחראי למהפכה הזו עשה זאת באופן מושכל ומתוכנן, ולא כהשתלשלות מקרית של אירועים. "זה מהלך זו לא תאונת דרכים", אומר גופר.
הספר, "ביות הצמחים וראשית החקלאות במזרח הקרוב" (הוצאת רסלינג), הוא ספר מדע פופולרי, אך נסמך על פרסומים מדעיים רבים ומציע תיאוריה שהיא, לכל הפחות, לא מקובלת בקרב חוקרי הפרה־היסטוריה. עבו בעצמו מודה שהם כנראה במיעוט של פחות מעשרה אחוזים מכלל החוקרים, אבל מוסיף, "גם שכטמן (דן שכטמן, זוכה פרס נובל בכימיה נ.ח) היה פעם בודד".
התיאוריה המקובלת לגבי ביות הצמחים מכונה גם "היפוטזת ערימת הזבל" ועיקריה הם שהביות נעשה כתהליך כמעט טבעי ומקרי, שבמהלכו צמחי בר החלו לשגשג בסמוך למקום המגורים של בני האדם ובפרט בערימות האשפה העשירות בחומרים אורגניים. אותם אנשים ששמו לב לעשבים הגדלים בתוך הזבל, החלו לטפח אותם ולגדל אותם לצרכיהם. בני האדם שבייתו את הצמחים הראשונים, על פי התיאוריה הזו, לא שונים מהותית מלהקת עטלפים שמפרישה זרעים של פירות באזור מסוים ובכך מעודדת צמחייה המרכיבה את מזונה. תהליך הביות, על פי התיאוריה המקובלת, היה ארוך מאוד ונמשך אלפי שנים של ניסוי וטעיה עד שהצמחים אימצו את התכונות הגנטיות המועילות לבני האדם והפכו למבויתים.
אבל התיאוריה הזאת, טוענים גופר ועבו, לא תואמת את המציאות — ובמשך יותר מדי שנים התעלמו מדענים מהחורים שבה. כך, למשל, הצמחים שבויתו ראשונים — חיטה, שעורה, חומוס (חימצה) ועדשים, דווקא אינם חובבים ערימות אשפה. "כשבודקים את צמחי הבר שבויתו במזרח התיכון, הם ברובם בורחים מהאדם", אומר עבו.
תהליך הביות על פי התיאוריה המקובלת כלל איסוף צמחי בר וגידולם במשך תקופה ארוכה עד שפיתחו את התכונות המועילות בתוך השדה המעובד. התיאוריה הזו יכולה להסביר את התפתחות הדגנים המתורבתים, שכן התכונה החשובה בהם היא היא שהשיבולת לא תתפרק לפני הקציר ותפזר את זרעיה. אכן, לשיבולים לא מתפרקות יש יתרון מובהק בשדה מעובד, שכן הגרגירים שלהן נאספים לשק האיסוף ונזרעים מחדש בעונה הבאה. כך בתוך זמן קצר נותרות בשדה רק השיבולים בעלי המוטציה שגורמת להן לא להתפרק — קרי, החיטה והשעורה המתורבתות.
אבל באשר לביות הקטניות התמונה הרבה יותר מורכבת. "אין אופציה לתהליך ביות של עדשים", פוסק גופר. "עדשת בר זה צמח קטנצ'יק, בכל צמח יש בין 10 ל–12 זרעים, יש להם תכונת השהייה, כך שבכל שנה רק עשרה אחוז מהזרעים נובטים, כלומר שאם אתה זורע ועובד כל השנה בסוף לא הרווחת כלום". על כן היה צורך לבחור במוטציה שבה שיעור גבוה יותר מזרעי העדשים נבטו. "להגיד שבמשך שנים בני אדם זרעו וקצרו בלי להרוויח כלום כדי שבעתיד יצליחו לביית, זו חשיבה לא הגיונית", הוא מוסיף.
הדברים שאומרים גופר ועבו עשויים להישמע רדיקליים למדי לאוזני רוב העוסקים בתחום, אך הם משוכנעים כי המהפכה החקלאית היתה מהלך מהיר ביותר, הרף עין היסטורי, של עשרות עד מאות שנים ספורות. במהלכן, קבוצות בני אדם שחיו בתקופה הניאוליתית — לפני כ–10,500 שנה, בדרום טורקיה או צפון סוריה של ימינו — הצליחו לביית את כל ששת מיני הצמחים (שני מיני חיטה, שעורה, עדשים, חומוס ופישתה) כמעט בבת אחת ולשנות את הכלכלה שלהם מכלכלת ציד ואיסוף לכלכלה חקלאית.
מהלך מושכל
על כן הגיעו גופר ועבו למסקנה כי מאחורי תהליך זה עמדו אנשים מוכשרים ובעלי יכולות, שעשו את תהליך הביות כמהלך מושכל ומתוכנן שלא הותיר הרבה מקום למקריות. כאלה שהצליחו לאתר בטבע את המוטנטים המתאימים (הצמחים בעלי התכונות המועילות — כמו עדשים שרוב הזרעים בהם נובטים בכל שנה, או שיבולות לא מתפרקות) ולגדל אותם. אותם קדמונים גם הצליחו לבחור את הזנים הטובים ביותר מבחינה תזונתית ולהרכיב חבילה תזונתית מלאה, הכוללת פחמימות (דגנים) וחלבונים (קטניות).
אימוץ שני מיני חיטה ושעורה בו זמנית מצריך מחשבה מוקדמת, שכן הוא בעל היגיון כלכלי: כל מין רגיש לשינויים עונתיים מסוימים — חורף שחון או גשום, גשמים מוקדמים או מאוחרים וכן הלאה. אם כמה מינים מגודלים יחד זה מספק לחקלאי תעודת ביטוח מפני רעב וכלייה, בעולם שאין בו אפשרות לייבא מזון ממקומות אחרים. ברחבי העולם היו אירועים נוספים של ביות בו זמני של מיני דגן וקטניות, טוענים גופר ועבו, כך היה עם האורז והסויה בסין ועם התירס והאפונה באמריקה. "אנחנו מדברים על אנשים שחיו בשדה, שהידע שלהם על החי והצומח היה פשוט מדהים", אומר גופר.
בספרם הם מעלים בזהירות אפשרות נוספת — שחושיהם של בני האדם שאולפו במיליוני שנים של ציד ולקט היו חדים הרבה יותר מחושי האדם המודרני. על כן אותם בני אדם הצליחו ברמה אינסטינקטיבית וחושית לבחור את המזון הטוב ביותר לגידול, גם אם בצורה לא מודעת לחלוטין. כך, למשל, הם מצביעים על הרמה הגבוהה של חומצת אמינו מסוג טריפטופן, שנמצאת בחומוס המבוית. לטריפטופן יש שורה ארוכה של יתרונות תזונתיים אדירים, בהם הגברת הביוץ אצל נשים, התפתחות המוח ולא פחות חשוב — הוא מעודד צייתנות והתנהגות חברתית מתונה. ואכן, עם הגידול בתפוצת החומוס המבוית חל גם גידול במורכבות החברתית ובצפיפות האנושית שבה חיו בני האדם. כיום, ללא מעבדה ביוכימית, לא יכול אדם לדעת באילו סוגי מזון יש טריפטופן, אבל ניסויים שנערכו בחזירים הראו שהם יעדיפו תמיד מזון עשיר יותר בחומצת אמינו זו. ייתכן אם כן שאבותינו הקדמונים הצליחו לא פחות טוב מהחזירים. "זו היתה בחירה מושכלת שבאה מהרבה ידע והרבה ניסוי וטעייה, אבל יכול להיות שהיה בזה גם יסוד סנסורי", אומר גופר.
על פי הניתוח שלהם, התהליך המהפכני הזה חייב היה להתרחש בדרום מזרח טורקיה או בצפון סוריה של ימינו, משום שרק באזור הזה מתקיימים בטבע כל צמחי האם של הצמחים המתורבתים. הבעייתי מכולם הוא חומוס הבר, שגדל באזור מצומצם למדי. זאת ועוד, מדובר, על פי הספר, באירוע נדיר מאוד בהיסטוריה ולא באינספור חברות אנושיות שניסו שוב ושוב לביית צמחים. בדיקות גנטיות של מיני צמחים העלו שבכל הצמחים המבויתים, מלבד השעורה, יש שושלת גנטית אחת ששורשיה בדרום מזרח טורקיה.
השינוי הכלכלי אחר כך
פרופ' אנה בלפר־כהן מהאוניברסיטה העברית, שתחום התמחותה הוא התקופה הנאטופית שקדמה למהפכה החקלאית, מחמיאה לספר, אך מקבלת רק חלקים מהתיאוריה. "אני מאמינה שאנשים הגיעו לידע ולטכנולוגיה, אבל שזה נוסה בהרבה מקומות והיו מקומות שבהם זה לא צלח", אמרה. "מה שעבר כמו אש בשדה קוצים היה הרעיון שניתן לביית. זה נוקשה מדי להאמין שהיתה חבילה אחת והיא עברה לכל המקומות".
התיאור של גופר ועבו לא מסתיים במאפייני המהפכה החקלאית והולך צעד נוסף קדימה, בניסיון להפוך ציר חשוב אחר של סיבה ומסובב. רוב המדענים סבורים שהמהפכה החקלאית, התיישבות הקבע והשינוי באורחות החיים של האדם, הביאו בעקבותיהם שינויים אידיאולוגיים — כמו מערכות פולחן מפותחות, הקמת מסגרות פוליטיות וכיוצא באלו. גופר ועבו טוענים לסדר הפוך: השינוי בתפיסת העולם קדם לשינוי הכלכלי והיה הגורם לשינוי הזה. גילויים מהעשורים האחרונים תומכים בתזה הזו, כמו למשל האתר הפולחני הענק, גובקלי טפה, שהתגלה בדרום טורקיה ולתדהמת החוקרים תוארך לפני המהפכה החקלאית ובהכרח נבנה על ידי ציידים־לקטים.
כדי לקבל את התיאוריה יש קודם כל להעריך מחדש את בני האדם הקדמונים ולתת להם את הקרדיט המגיע להם על הישגיהם. "אם אתה מסתכל על העולם שהוריך גדלו בו ועל העולם של הילדים שלך, ברור לך שזה עולם שונה לחלוטין. אז למה להם מותר להם לעשות מהפכה ולציידים־לקטים אסור?", שואל גופר. ואילו עבו מוסיף כי "אסור לנו להמעיט מהיכולות של האנשים, היה להם מספיק ידע וכשהם החליטו את ההחלטה התרבותית הם יכלו לעשות את זה במכה אחת".
http://www.haaretz.co.il/news/science/. ... -1.2978628