מאת asafk
לפעמים חזון של אנשים יכול לשנות פיסה מהעולם. אם לחזון הזה עוזרים כמה רכבי 4X4-אספנות, זה בכלל טוב, וסיבה לכתוב. הפעם נספר לכם על פרוייקט מדהים בכל כך הרבה מובנים, כזה שמשלב את כל מה שאנחנו אוהבים בתוספת המון מחשבה חיובית וכוח רצון. אה, כן - וגם רכבי שטח עתיקים...
פעם, כך מספרות המפות הישנות, היו אלונים באזור השרון. לא כמה אלונים פה ושם כמו היום, אלא יער אלונים של ממש, שהשתרע בין נחל פולג לנחל חדרה, בחלקו צפוף, בחלקו יער פארק דליל. לא רק אלונים גדלו כאן. גם חרובים ועצים רבים אחרים שכבר אינם איתנו. התורכים, כך מאשימים מדריכי הטיולים, הם אלו שכרתו את האלונים על מנת להזין את מערך הרכבות. חלקם הפכו לאדנים למסילות הברזל, וחלקם לחומר דלק משובח לדודי הקיטור. כך או כך, יער אלונים כבר אין בשרון, נשארו ממנו עצים בודדים ועוד חלקה דלילה בפארק השרון.
כמי שגדל בדרום השרון, הכרתי תמיד כמה עצי אלון. גדולים, מרשימים ובעיקר בודדים. אחד על הגבעה הזו, עוד שניים על הגבעה ההיא. יער האלונים שבמפות אף פעם לא היה מוחשי באמת. עוד אחד מהדברים האלו שהלכו לבלי שוב. אולם כשם שהמפות הישנות מספרות לנו על העבר, אם רק היינו יכולים להביא מפה מהעתיד ולהציץ בה, יש סיכוי טוב שנראה שוב יער אלונים עבות במקום בו יש היום בעיקר דיונות חשופות או מכוסות בצמחיית חוף, שיחים ועשבים. כל זה בזכות חזון מעורר השראה של ממש, של שני שכנים מעמק חפר.
אולי טיילתם בזמן האחרון לייד פארק השרון, וראיתם בשטח, על הדיונות, עמודי פלסטיק שחורים מבצבצים מהקרקע. גבעה ועוד גבעה ועוד אחת, קצת יותר מאלף עמודים שחורים. אבל כדי להבין מה העמודים האלו, צריך להסתכל מקרוב. ממש מקרוב.
"ככה נראה אלון בן שנתיים" מצביע עופר על ענף דקיק המבצבץ מהקרקע, בגובה של אצבע ועם עלים בודדים בראשו. "והנה, זה כבר עץ גדול, בן חמש", הוא מצביע, מחייך כאב נרגש, על ענף טיפה יותר גדול, בגובה של כף יד פרוסה. תכירו. עופר וארנון הם שני חברים מעמק חפר, שהזו וביצעו את הפרויקט הזה. אלו האנשים שבזכותם בעוד 20 שנה יהיה כאן יער אלונים כמו פעם.
זה התחיל בתור פרוייקט פרטי, כמעט במקרה. עפר, שהחליט לגדל אלונים במשק, סיפר לארנון על כך באופן אקראי, כבדרך אגב. ארנון מצידו נתן לעופר את הספר "האיש שנטע עצים", ואמר לו "קרא". ומאז, עופר מספר - זה התנ"ך. הספר גילה לו ייעוד, מאוד ברור. הם עשו מעשה, בחרו חלקת אדמה באחד השטחים הפתוחים שלא שייכים לאיש, לקחו מאות שתילים צעירים שכבר החלו לגדול במשק ונטעו אותם.
אבל כל השתילים מתו.
בשלב הזה, רובנו היינו מוותרים ועוברים לדבר הבא.
המסקנה היתה ברורה. צריך להנביט אלונים, כדי ששורשיהם יגיעו לעומק מהר, לא כמו עצים שגודלו בדליים. עופר אסף בלוטים, ואחד אחד, ברר ומיין מתוכם את אלף הבלוטים הטובים ביותר. גיוס של ילדים ונוער, ורבים מהשכנים, והבלוטים נטמנו בקרקע. וראה זה פלא - נבטו כולם.
מהר מאוד עופר וארנון הבינו שהנבטים הצעירים מתייבשים, והוחלט להשקות אותם. ליד כל נבט ננעץ צינור פלסטיק שחור. שורשי האלונים עמוקים מאוד. כשהעץ מבצבץ לגובה של לא יותר משלושה תפוחים, השורשים שלו כבר בעומק של מספר מטרים. זו, אגב, הסיבה שאי אפשר להעתיק אלונים שנבטו בקרקע, רק כאלו שגדלו במשתלה. הפטנט הוא לתקוע צינורות מחורצים עמוק בקרקע, ולמלא את החלק הבולט מהאדמה במים. כך המים מחלחלים ומגיעים לשורשי העץ, במקום להתפזר על החול.
זה גם השלב שבו הפרויקט החל להיות מטלה לוגיסטית לא פשוטה, וזה השלב שהופך לתירוץ שבגינו אנחנו מספרים לכם על הפרוייקט הזה כאן בג'יפולוג. צריך להביא צינורות פלסטיק מהחברים בעלי המשקים, לנסר אותם בצורה מסויימת, להוביל לשטח ולנעוץ אותם. לכך נדרש רכב שטח, רצוי עם כושר העמסה משמעותי ואונקל גרירה.
למשימה גוייס פולקסוואגן סינכרו Tdi, שפרט להיותו הרכב היומיומי של אחד מגיבורי הסיפור, הוא ואונקל הגרירה שלו ישמשו למשימות חקלאיות כאלו ואחרות בשדה האלונים ההולך וגדל. הסינכרו, רתום לעגלה ועליה פעם צינורות פלסטיק, ופעם מיכלי מים ודליים, נתן עבודה. זה לא סתם סינכרו, זה לדעתי הסינכרו הכי יפה בארץ, מוסב למנוע טורבו-דיזל, עם קיט ניתוק הנעה קדמית ונעילות לשני הדיפרנציאלים, הסינכרו האולטימטיבי לדעת רבים. העבודה בדיונות היתה אמנם קלה בשבילו, רתום לעגלה ועליה קוב מים ודליים, אבל לא קלה ליערנים החובבים, שהשקיעו המון עבודת רגליים.
כשהסינכרו לא הספיק, גויסה למשימה משאית קלה של השכן, עם שני קוב מים עליה, מה שהגדיל את כמות עבודת הרגליים והדליים עד כדי נזק בריאותי של ממש. לא קל לסחוב דליי מים באדמה החולית, מלאים הלוך וריקים חזור, מהעגלה לעצים וחזרה מרחק של מאה או מאתיים מטר ואולי יותר מהשביל עד ראש הגבעה.
הגיע זמן לשינוי, ושכן מהמושב נידב את הטרקטור עם מרססת. אמנם יעיל יותר, אבל החברים הבינו שהנסיעה מהמושב לשטח עם הטרקטור היא עונש, מה גם שכמות המים לא מספיקה. צריך משהו שיכול לסחוב הרבה מים. ממש הרבה מים, ורצוי שיהיו עליו צינורות ארוכים, ומשאבה. ביובית, עופר חשב. צריך למצוא ביובית. חיפש ביובית ולא מצא.
ואז הציע לו סוחר משאיות ממולח וקצת מפוקפק משהו טוב יותר. כבאית. יש לו משהו, אבל בלי רשיונות, ובלי ניירות, וקצת חלודה, אבל מנוע מעולה והכל עובד. דויטץ מגירוס קירור אויר שנת 68', בגרסת ה A הנחשקת, ואם אתם לא יודעים, A במשאיות גרמניות ישנות, אומר את הדבר שאנחנו אוהבים - ALLRAD.
אין ניירות, זה בעיה. עופר מחפש, חוקר, מברר. יש קצה חוט, ולמרות סקפטיות של רבים, כולל הוא עצמו וכולל עבדכם הנאמן, הבנתם שלא מדובר באחד שמוותר. הוא מצליח למצוא בארכיון בית המשפט בנצרת קלסר מאובק ובו מסמכי החברה פושטת הרגל שלה הייתה שייכת הכבאית הקשישה טרם עוקלה, ובתוך הקלסר - אוצר. רישיונות מקוריים של הכבאית. מצויד ברישיונות המקוריים ושיתוף פעולה מבית המשפט,הכבאית צוידה ברשיון אספנות כדת וכדין, ועלתה בחזרה לכבישי מדינת ישראל.
זה אמנם לא פרויקט אספנות, אלא פרויקט אלונים, אבל אותנו כבאיות ישנות מעניינות לא פחות. הכבאית במצב "לא משהו", ועופר שומע שמועה על כבאיות ישנות שהולכות לגריטה. הוא נוסע, מפרק חלקי קבינה, המון פריטים מיוחדים ואפילו צופר חדש ופנסים שאין להשיג בכלל, ממלא את הסינכרו באוצר והכבאית מקבלת לאט צורה. הכבאית נותנת עבודה, תפוקת ההשקייה עולה, והמפעל מתקדם. אפילו הצופר עובד כמו חדש.
לאחרונה הצטרף לצי גם רכב שירות קל, טרקטור אם תרצו. כי מצד אחד הסינכרו הוא רכב יומיומי, ולא צריך להתלכלך ולעבוד קשה בשטח. מצד שני הכבאית גדולה מדי. קצת לפני קניית הכבאית, נרכש בחו"ל G וואגון קצר דיזל, וחיכה שתקנות הייבוא של רכבי האספנות ישתנו לרגע, ואז הוא נכנס בזריזות לישראל, רגע לפני שמשרד התחבורה משנה שוב את התקנות ולא מאפשר כניסת רכבי דיזל אספנות. הG עובר שיפוץ איטי, בלי לחץ ובלי למהר. יש לו וו גרירה, ועם יחסי ההעברה הקצרצרים שלו ויכולות התמרון המרשימות, אנחנו מנחשים שהוא יהפוך לטרקטור של שדה האלונים ההולך וצומח.
הרשויות, מן הסתם, לא היו מאשרות את פרויקט האלונים אם היה מובא לאישורן. אבל כיוון שמדובר בשטח פתוח, מרגע שנבטו העצים הם כבר ערך טבע מוגן. לאחרונה היזמים כבר נפגשו עם נציגי הרשויות שלא כל כך ידעו איך לאכול אותם אבל הביעו התלהבות, נתנו את ברכתם, ואף הציעו סיוע מקצועי.
ביקרתי שוב במה שיהיה יער אלונים בסוף השבוע האחרון. קרה כאן משהו מוזר - השטח הזה שתמיד היה חשוף, מצמיח זו השנה הראשונה קוצים ובני שיח שלאף אחד מתושבי האזור לא זכור שגדלו כאן. עופר חולק איתי את הפליאה - קצת נעלב מהקוצים שמחייבים את המתנדבים שבאים להשקות להצטייד במכנסיים ארוכים ונעליים. אני לא יכול שלא לחשוב על כך שכשנעלמו האלונים והחרובים מהשטח, האדמה התחילה למות. ועכשיו, כשיש עצים צעירים עם שורשים נטועים עמוק בקרקע, האדמה חוזרת לחיים.
הקיץ בפתח, והאלונים עוברים ממשטר השקיה של גשמי החורף, להשקיה אחת לשבועיים במי עמק חפר המובלים אליהם בכבאית ומפוזרים על ידי מתנדבים בימי שישי אחר הצהריים. האלונים תמיד שמחים למתנדבים שיתנו יד בהשקיה. ותזכרו שבעוד 20 שנה, כשיהיה כאן, בפאתי עמק חפר, יער אלונים ממש כמו לפני 100 שנה - תדעו איך זה התחיל.
http://www.jeepolog.com/forums/content. ... c6addb4b1a
כתבה מעניינת ומעוררת השראה
אפשר לנצל שטחים פתוחים לעוד פרוקיטים פיראטים כאלו, אולי עוד נחזור לנוף ארצי מולדתי
נופי ארץ התנ"ך!