מאת: אהובה קליין .
פרשת אמור פותחת בקדושת הכוהנים ובכבודם וכן מתארת לנו את קדושת השבת והמועדים:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל ־מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל ־הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא ־יִטַּמָּא בְּעַמָּיו".[ויקרא ,כ"א, א']
בהמשך נאמר:
"קְדֹשִׁים יִהְיוּ, לֵאלֹוהֵיהֶם, וְלֹא יְחַלְּלוּ, שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם: כִּי אֶת ־אִשֵּׁי יְהוָה לֶחֶם אֱלֹוהֵיהֶם, הֵם מַקְרִיבִם--וְהָיוּ קֹדֶשׁ" [להלן, ויקרא, כ"א, ו]
בהמשך הפרשה התורה מתארת את קדושת השבת והמועדים:
ַ"ויְדַבֵּר יְהוָה, אֶל־ מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוֹעֲדֵי יְהוָה, אֲשֶׁר־ תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ--אֵלֶּה הֵם, מוֹעֲדָי. שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא ־קֹדֶשׁ, כָּל ־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ: שַׁבָּת הִוא לַיהוָה, בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם". [להלן, כ"ג, א'- ד']
השאלות הן:
א] מה הקשר בין הכוהנים לתלמידי החכמים?
ב] מה תורמת השבת לעם ישראל?
תשובות.
הכוהנים ותלמידי החכמים - הקשר ביניהם.
בפרשה זו הכוהנים מקבלים אזהרה מאלוקים: לא להיטמא - לא יקרחו קורחה בראשם- עליהם להיות קדושים- היות והם מובדלים מהעם למטרה- להיות עבדי ה' –תחילה במשכן. ומאוחר יותר במקדש.
לכן כל העם היו מצווים לכבד את הכוהנים גם להעלותם ראשונים- לקריאה בתורה.
היו דואגים לפרנסתם - נותנים להם : תרומות ומעשרות וכן כ"ד מתנות כהונה וגם ראשית הגז ופדיון הבן וכו'.
בדומה לכך, יש לכבד תלמידי חכמים-אשר יושבים בבתי מדרש ולומדים תורה. על מנת לקיים את רצון ה' ולהתמסר למען התורה- וכדי להעביר גם לעם את התורה והמצוות לכל עם ישראל כדי שתתקיים התורה בתוך העם ולמען לעשות רצון ה'. הם צבא ה' אשר עומדים על המשמר לקיים את התורה והמצוות- וכשם שחייבים בכבוד הכוהנים ופרנסתם כך חייבים לסייע לתלמידי החכמים- בתוקף היותם עבדי ה' ושליחיו.
הרמב"ם כותב: [הלכות שמיטה ויובל פ"ג]: " לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו , מפני שהובדל לעבוד את ה' – לשרתו ולהורות דרכיו הישרים, ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר: " יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" לפיכך הובדל מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין ולא זוכין לעצמו בכוח גופו,
אלא הם חיל ה' שנאמר: ברוך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר: אני חלקך ונחלתך"
מדברי הרמב"ם ניתן להבין שכל הצדיקים שמתרכזים בקודש הקודשים ומתנתקים מהעולם הגשמי והחומרי וכל חכם כזה- שה' הוא חלקו לעד- יזכה בעולם זה לגמול כדרך שזכו הכוהנים והלוויים ועל כך אומר דוד המלך:
"יְהוָה מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי."[ תהלים ט"ז, ה']
לפיכך, יש לנהוג כבוד בתלמידי חכמים המלמדים ומפיצים תורה לעם ישראל ויש להיזהר שלא לפגוע בכבודם.
על כך נאמר: "רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: יְהִי כְּבוֹד.....וּמוֹרָא רַבְּךָ, כְּמוֹרָא שָׁמַיִם"[מסכת אבות [ד', י"ב]
מדגיש הרמב"ם: "צריך לכבד את האיש החכם ולהחשיבו במעלה מפני שהוא נושא הקבלה" ישנה חשיבות גדולה לתורה- כי ללא תורה- לא יכול העולם להתקיים!
תרומתה וחשיבותה של השבת לישראל.
נאמר על השבת:
"שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא־ קֹדֶשׁ, כָּל־ מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ":
השבת- היא כעין הקדמה למועדים לפי שאמרו חז"ל:
"אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין" [מסכת שבת קי"ח]
הגאון מוילנא – עונה על שאלה הנשאלת: מדוע פתחה הפרשה במועדים ומיד עברה לנושא השבת?
תשובתו: שהכתוב מתכוון גם למועדים – לפי ששישה ימים טובים- הם לפי התורה: שמותר להכין בהם מלאכת אוכל נפש והם:
[הראשון והשביעי] של פסח, שהם שני ימים,
יום אחד של חג שבועות ,יום אחד של ראש השנה ושני ימים של סוכות [ראשון ושמיני] לכן קבעה התורה כלל לגבי כל המועדים המוזכרים בפרשה: "ששת ימים תעשה מלאכה" הכוונה שבששת ימי המועדים- מותר לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש- אבל ביום השביעי זה של המועדים שהוא יום הכיפורים- אסור לעשות בו מלאכה אפילו לצורך אוכל נפש,- כי הוא שבת שבתון. [שם משמעון ,בשם: הגר"א]
"הנתיבות שלום" מביא את דברי רש"י על השבת:
השואל מה עניין שבת אצל המועדות? מכאן לומדים: שכל המחלל את המועדות מעליו עליו כאילו חילל את השבתות וכל המקיים את המועדות מעלין עליו כאילו מקיים את השבתות.
"בעל הטורים" שם את הדגש על חשיבות השבת:
"........ "מִקְרָא־קֹדֶשׁ, "- בגימטרייא - "משתה"- ההסבר : במה מקדשים את השבת?
תשובה: במאכל, ובמשתה ובכסות נקיה.
באמת כיום כאשר יהודי הולך ברחוב בשבת במקום מגוריו, או באזור אחר בארץ ורואה אנשים הלבושים בבגדי חול - ישר מבין שהם לא מכבדים את יום השבת.
השבת היא: אות –היינו - סימן בין ה' לעם ישראל.
ה"חפץ חיים" ממחיש מסר חשוב זה באמצעות משל: תארו- אדם שיש לו חנות - או, עסק מסחרי על הדלת כתוב: שלט המציין –את שם העסק: כגון: בגדי תינוקות. או משחקים, אך ברגע שהוא מסיר את השלט הכול מבינים שהוא עזב את המקום.
הנמשל: השבת היא: האות - השלט המעיד על היהודי שהוא קשור לתורה. מאותו רגע שהוא "מסיר את השלט" כאשר יום השבת הופך אצלו סתם יום של חול, היום השביעי בשבוע- כך הוא מנתק את עצמו מהשבת.
על פי "ספר החינוך": משורשי מצווה זו: שנהיה פנויים מעסקינו לכבוד היום –הקדוש- כדי לקבוע בנפשותינו אמונת חידוש העולם, שהיא חבל המושכת כל יסודי הדת ונזכור: ביום אחר בכל שבוע ושבוע שהעולם נברא בששה ימים... כשישבתו בני אדם כולם ביום אחד בשבוע, וישאל כל שואל: "על מה ולמה מנוחה זאת? ויהיה המענה: כי ששת ימים עשה ה'..." יתחזק כל אחד באמונה אמתית בבורא עולם ..."
מכאן המסקנה: כי כל יהודי השומר שבת הוא מאמין בה'- שהוא בורא עולם ומנהיגו הבלעדי!
נאמר בתורה:
"שָׁמוֹר אֶת ־יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל ־מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא תַעֲשֶׂה כָל־ מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ־ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ־ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל־ בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ--לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל־כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת". [דברים, רק ה', י"א- ט"ו]
על פי פסוקים אלה: יום השבת הוא יום מנוחה כללי לאדם בן חורין, לעבדים וגם לבעלי חיים.
ועל כך גם ה' נותן לנו דוגמא אישית - שהוא נח בעצמו ביום זה כנאמר:
"כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהו". [שמות, כ', י']
לסיכום, לאור הנאמר לעיל: עם ישראל נחשב לעם - נבחר ה' וקדוש שתפקידו להאיר לגויים ! ויפים וחשובים דברי ישעיהו הנביא:
"אִם־ תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי; וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. אָז, תִּתְעַנַּג עַל־ יְהוָה, וְהִרְכַּבְתִּיךָ, עַל־ במותי בָּמֳתֵי אָרֶץ; וְהַאֲכַלְתִּיךָ, נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ--כִּי פִּי יְהוָה, דִּבֵּר"
[ישעיהו נ"ח, י"ג- י"ד]